אחוזות הפלנטיישן

20 פברואר, יום שלישי

פלנטיישן.
אחוזות מטעים, קני סוכר, שנמצאות על גדות המיסיסיפי.
האחוזות משמרות ( כאתר היסטורי תיירותי) את מבני האחוזה ומבני העבדים ומספרים את סיפור הדורות באחוזה.
אנחנו היינו ב Laura Plantation.
אחוזה של צרפתים קריאולים (כמו כל האחוזות באיזור), קתולים.  ב1803 נמכר השטח של לואיזיאנה ( יחד עם כל המרכז) לארה"ב מצרפת, והם היו התושבים הצרפתים שחיו פה.

עשינו סיור מהמרתף, אל תוך הבית, דרך חדרי השינה, חדר האוכל, הילדים, המזווה, אל מטבח החוץ ששימש להאכלת 200 העבדים, ועד לצריפי העבדים.
חווינ על קצה המזלג את משמעות העבדות ברמת ההבדלים העצומים בסגנון החיים. מתוך חדר האוכל בבית השופע עושר ומרחבים, מביטים מטה על צריפי העבדים הצפופים והדלים.
אדם כרכוש. זה מה שהעבדים היו. נתנו אותם במתנה לחתן וכלה ( שתי ילדות בנות 10), קנו אותם ב400 דולר או 1500 דולר, תלוי במיומנות (ראינו את שטרות המכירה). ילדים שנולדו לעבד- הצטרפו כעבדים לרכוש המשפחתי, וכך ילדים מעורבים ( ניסוח מעודן) היו דבר שעודדו באחוזות. כל אחוזה שכזו, עם כמות כזו של עבדים, החזיקה הון של מיליונים בבני אדם. 
למרות שאחרי מלחמת האזרחים שוחררו העבדים, באיזור הזה, עדיין נשארה העבדות עד 1867.
המדריכה דיברה מהר מאוד, כמעט לא השאירה מקום לשאלות, או לנשימה, הסיור היה של שעה ורבע, ולמרות הזמן הארוך, לנו זה הרגיש כמו הבזק של מראות.
פרק של הסטוריה שלא ממש מדובר פה בארצות הברית, שהיה שווה לעצור ולהבין אותו, לראות. עד כמה שאפשר ממרחק השנים והטיוח. מרגיש שזה עדיין פצע פה.
לכל מדינה תיבת פנדורה משלה...

בדרך עצרנו בעוד פלנטיישן, אבל בלי להכנס לסיור רק הסתכלנו מרחוק  ובנסיעות חזרה לקמפ חלפנו על פני כמות נכבדת של פלנטיישנס.
החלטנו להשאר עוד יום וללכת מחר שוב לניו אורלינס;)